קראתי את המאמר של ארי הסוחר (בפורום "פרוג") ואת שלושים ושלוש התגובות שהתפתחו תחתיו, פעמיים ברצף. זה נדיר למצוא דיון כלכלי ברמה כזאת — עם קושיות אמיתיות ולא רק הסכמה או שלילה גורפת. בדיוק בגלל זה שווה להוסיף נדבך אחד שנעדר מכל הדיון, ולדעתי הוא זה שסוגר בבת אחת כמה מהקושיות החזקות ביותר שהועלו: ביטקוין הוא לא מטבע "דפלציוני". הוא מטבע דיסאינפלציוני. וזה לא משחק מילים — זו בדיוק ההבחנה בין טענה שאפשר להוכיח לבין טענה שאי אפשר.
דפלציה זה לא "פחות כסף" — זו כמות כסף שמתכווצת
בכלכלה, דפלציה מוגדרת כירידה כללית ומתמשכת ברמת המחירים, שמקורה בכיווץ של כמות הכסף במחזור ביחס לתוצר. זו הגדרתו הקלאסית של מילטון פרידמן: אינפלציה (ובמקביל דפלציה) היא בראש ובראשונה תופעה מוניטרית — תלויה בקצב השינוי בהיצע הכסף, לא רק בירידת מחירים כשלעצמה.
עכשיו נבדוק את ביטקוין מול ההגדרה הזו: היצע הביטקוין לא מתכווץ. הוא גדל כל עשר דקות, בלי הפסקה, עד לשנת 2140 בערך. מה שקורה הוא שקצב הגידול נחתך בחצי כל 210,000 בלוקים — בערך כל ארבע שנים. זה ה-Halving. אחרי ה-Halving של 2020, קצב יצירת הכסף החדש עמד על כ-1.8% בשנה — כמות כסף שממשיכה לגדול, רק בקצב יורד וידוע מראש. זו הגדרת הדיסאינפלציה, לא הדפלציה.
למה זה חשוב? כי זה עונה בבת אחת לשתי קושיות שהועלו בתגובות.
דג התמנון: "זו טענה שלא הוכחה ולא נוסתה אלא טענה בעלמא. בדומה לקומוניזם ביום שקרל מרקס המציא אותו."
זו שאלה הוגנת לגבי דפלציה במובן הקלאסי — ספירלה של כיווץ כסף. אבל ביטקוין לא מציע את זה. הוא מציע משהו שכן אפשר לבדוק אמפירית: מה קורה כשקצב יצירת הכסף החדש יורד בצורה קבועה וידועה, בניגוד לקצב שמוחלט מדי חודש בישיבת בנק מרכזי.
השקעות R הון, סלום: מי שולט על קצב הדפלציה — ומי אחראי שלא נגיע למצב לא נשלט?
אף אחד. עקומת ה-Halving קבועה במתמטיקה של הפרוטוקול, ידועה מראש עד השנה האחרונה — 2140 — ולא ניתנת לשינוי על ידי אף גורם. זה בדיוק ההפך מבנק מרכזי שמחליט כל רבעון מחדש.
למה השוק לא תיקן את עצמו ב-1929
מבט פיננסי: "אם הטיעון הזה נכון למה לדעתך בשפל הגדול... ואיך בכלל נוצר מיתון שכזה שלא התאושש?"
זו הייתה הקושיה החזקה ביותר בתגובות: אם משבר הוא "שריפת יער" מבריאה, למה השפל הגדול לא נגמר מעצמו? ואיך בכלל נוצרה הבועה אם לא דרך התערבות ממשלתית?
ארי הסוחר כבר רמז בתשובה (הודעה #4) לחלק הראשון: הבועה של שנות ה-20 נוצרה מריבית נמוכה מלאכותית של הפדרל ריזרב תחת בנג'מין סטרונג — זה בדיוק מה שמארי רוטברד תיעד בספרו America's Great Depression: לא כשל של שוק חופשי, אלא זרע של התערבות שהיה שם כבר לפני הפיצוץ.
אבל החלק השני — למה זה לא תוקן מעצמו — הוא נקודה מעניינת, ולא רק אוסטרים טוענים אותה. מחקר שפורסם ב-Journal of Political Economy בשנת 2004 (קול ואוהניאן) בדק את מדיניות ה-New Deal, ובפרט את חוק ה-NIRA שעודד קרטליזציה ותיאום מחירים בין חברות במקום תחרות — כלומר, בדיוק המנגנון שאמור לאפשר למחירים ולשכר להתכוונן מחדש נחסם בכוונה. המסקנה של המחקר: המדיניות הזו האריכה משמעותית את משך המשבר. זה לא קונצנזוס מוחלט באקדמיה, אבל זו לא רק "אמונה אוסטרית" — זה נמצא בכתב עת כלכלי מהמובילים בעולם.
העיקרון הכללי שעולה מזה: מה שהופך תיקון בריא לספירלה הרסנית הוא נוקשות מלאכותית של מחירים ושכר — בין אם מקורה בהדפסת כסף ובין אם במדיניות שמונעת בכוח ירידת מחירים. לא הכיווץ עצמו.
מי ימן את "האנתרופיק הבאה" בעולם של הון יקר
אלי באבא: מודל ההשקעות של היום צריך אלפי הזנקים שנכשלים כדי למצוא אחד ששווה את כל הקופה. אם ההון יתייקר, מי בכלל ימן את הרעיון המשוגע הבא?
זו טענה נכונה לגבי המודל הנוכחי — מודל שתלוי בכסף זול כדי לפזר סיכון על פני אלף הימורים. אבל יש כאן אירוניה יפה: העץ הרענן עצמו הביא בתגובה #30 רשימה של המצאות פורצות דרך דווקא משתי התקופות הדפלציוניות/כסף-קשיח הקשות ביותר בהיסטוריה המודרנית:
- 1876 — הטלפון, אלכסנדר גרהם בל
- 1879 — נורת הלהט המסחרית, אדיסון
- 1886 — המכונית המודרנית, בנץ ודיימלר
- 1927 — טיסה בין-יבשתית ראשונה, לינדברג, בעקבות פרס אורטייג
- 1935 — ניילון, חברת דופונט
אף אחת מהן לא מומנה דרך אקוסיסטם ה-VC המודרני. מימון בעולם כסף קשיח לא היה "בלי מימון" — הוא היה מימון אחר: רווחים שמורים שממומנים מרווח אמיתי, הון משפחתי סבלני, ופרסים תחרותיים — כמו פרס אורטייג (25,000 דולר, 1919) שתמרץ את כל תעשיית התעופה המוקדמת עד לינדברג, ומשם קפצה תעשיית התעופה האזרחית כולה.
זה לא אומר שמספר הניסיונות יורד לאפס. זה אומר שמנגנון הסינון עובר מ"פיזור סיכון על אלף הימורים שממומנים בדפוס" ל"השוק מחליט, דרך מחירים אמיתיים, על איזה הימורים שווה לשים הון אמיתי". בדיוק הטענה של ארי הסוחר בסעיף 2 במאמר המקורי — רק עם עיגון קונקרטי, לא רק תיאורטי.
השאלה שאף אחד לא באמת פתר
דג התמנון: מה קורה לבני אדם בזמן המעבר, גם אם זה טוב "לכלכלה" בסיכום השנתי?
זו לא שאלה שהתשובה הכלכלית-תיאורטית פותרת, וחבל להעמיד פנים אחרת. עולם של כסף קשיח באמת מסיר את כרית הביטחון של אשראי זול והצלות ממשלתיות בזמן משבר אישי — אובדן עבודה, מחלה, כישלון עסקי. ביטקוין מתקן את הכסף, לא את רשת הביטחון.
חברות שחיו תחת סטנדרטים קשיחים בעבר לא נשארו בלי מענה לזה — הן פשוט בנו רשתות ביטחון אחרות, מבוזרות: חברות גומלין, קרנות ערבות הדדית, מעגלי אשראי משפחתיים ועסקיים, בלי גיבוי של בנק מרכזי. אגב, זה תחום שבו הקהילה החרדית עצמה מפעילה חלק מהתשתיות ההדדיות העתיקות והיציבות ביותר שקיימות — עוד לפני שהיה בנק מרכזי אחד בעולם.
מה בעצם נשאר במחלוקת
יש כאן בעצם שתי טענות שונות, וכדאי להפריד ביניהן.
אמפירית — אפשר לבדוק: "מעבר עולמי לסטנדרט ביטקוין יגרום לספירלת דפלציה הרסנית וקיפאון כלכלי." רוב הראיות שעלו בדיון הזה — כולל אלה שהביא בטעות העץ הרענן לטובת הצד השני — לא תומכות בה. ספירלות דפלציוניות היסטוריות נבעו מחסימת התאמת מחירים, לא מקצב יצירת כסף יורד כשלעצמו.
שאלת ערכים — לא מוכרעת: "האם אנחנו כחברה מוכנים לשלם את מחיר איבוד רשת הביטחון הריכוזית, ולבנות מחדש רשתות ביטחון מבוזרות במקומה?" זו שאלה פתוחה ואמיתית, ומגיע לה דיון בפני עצמו — לא דחייה רטורית משני הצדדים.